Chillin' In The Kitchen
תוֹכֶן
כמו נשים רבות, בכל פעם שאני מרגישה לחוצה, מתוסכלת, עצבנית או חסרת מנוחה, אני פונה ישר למטבח. מחטט במקרר ובארונות, יש לי רק דבר אחד בראש: מה נראה טוב? אבל אני לא מחפש משהו לאכול. אני מחפש משהו לבשל.
בשבילי, בישול הוא לא מטלה אלא מוצא רגשי. כשהייתי בן 8 גיליתי שזו התרופה המושלמת לשעמום. תקוע בתוך הבית במשך שבוע עם אבעבועות רוח, שיגעתי את אמי. בייאוש היא שלפה תנור איזי בייק שהיא שמרה ליום ההולדת שלי ואמרה לי להכין משהו. החלטתי על עוגת שוקולד. לא משנה שמערבבתי מלח וסוכר ושפשפתי את הניסיון הקולינרי הראשון שלי-זה היה מהנה וסופג לגמרי. עד מהרה סיימתי מתכונים מבוגרים כמו כדורי קציצה.
בישול הפך לתחביב שלי, כן, אבל עם השנים התחלתי להסתמך על זה בכדי לעזור להרגיע את חיי המטורפים. אני חסר סבלנות מכדי לעשות מדיטציה, ואני מנצל את זמן ההליכון שלי כדי להכין את רשימות המטלות שלי, כך שמפיגי המתח המסורתיים האלה לא עובדים בשבילי. אבל כמו גינון, בישול יכול לתת לך מיקוד כמו זן. זה מפעיל את כל החושים: טעם, ברור, אבל גם ראייה, ריח, מישוש, אפילו שמיעה. (אתה יכול באמת להקשיב לזמן הנכון להפוך קציצת חזיר-אתה מחכה עד שהריחוח יאט.) אני עלול להיכנס למטבח שלי מרגיש מתוח מהנסיעות שלי למשך שעה או לדאוג לביקור הרופא של אמא. אבל כשאני מתחיל לקצוץ, לערבב ולהקפיץ, הדופק שלי מואט והראש שלי מתנקה. אני לגמרי כרגע, ותוך 30 דקות יש לי לא רק ארוחת ערב בריאה וטעימה אלא השקפה חדשה.
לא פחות מתגמל הוא היצירתיות שבישול יכול לעורר. לפני כמה שנים הייתי בבית של חג ההודיה, והיא הגישה את לחמניות הסולת הטעימות האלה עם צימוקים וזרעי שומר שקנתה במאפייה. למחרת מצאתי מתכון ללחם סולת, קצת התאמתי ופיתחתי מתכון משלי ללחמניות צימוקים-שומר. הייתי כל כך גאה בעצמי, ומאז שרתתי אותם בכל חג.
כמובן שלא כל הניסויים שלי הצליחו-העוגה של Easy-Bake הייתה רחוקה מהתקלה האחרונה שלי. אבל אני ממשיך לנסות. בישול עזר לי לקחת שגיאות בהליכה במקום להירתע מהן. הרי אפילו המאסטרים פישלו. בדיוק סיימתי לקרוא את זיכרונותיה של ג'וליה צ'יילד, החיים שלי בצרפת. היא מספרת איך כשלמדה לבשל, היא הגישה לחברה את "הביצים השפלות ביותר פלורנטין" לארוחת צהריים. עם זאת היא עדיין מסיימת את ספרה בעצה זו: "למד מהטעויות שלך, היה חסר פחד, ובעיקר, תהנה!" עכשיו זה מוטו לחיים במטבח ומחוצה לו.